המחט נכנסה לתוך הוריד, זה היה מהיר, יעיל, לא הרגשתי שום כאב.
לא רק שכבר הייתי רגילה לאותה פרוצדורה, מזמן כבר לא הרגשתי דבר.
הגשמתי את החלום האמריקאי במלואו, לא הבית, הכלב והמכונית, זה רק המעטפת, אני השגתי את התוכן, מצאתי את המטרה האמיתית, ולא הייתי אפילו צריכה את כל הבלגן של העמדות הפנים, וזה גם לקח לי הרבה פחות זמן.
מצאתי את האופטיות, את התעלמות, למדתי להעלים עין ולתקוע את האף רק בעניינים שלי, לא בגלל שבזתי לרכילות, פשוט איש לא היה חשוב מספיק.
חיה בשביל עצמי, וגם זה בקושי.
אני חלולה כמו כולם, לא מאושרת, אבל גם לא אומללה.
הסם זרם בתוך הוריד. הדם כבר מזמן לא שימש מרכיב עיקרי בצינורות גופי.
בפתאומיות המח התנקה מכל מחשבה, ריחפתי בריק של כלום, כנראה כמו תמיד, כמו מאז ומעולם, לא יודעת, מזמן אני כבר לא מבדילה.
הבנתי את משמעות הקיום, גליתי שהיא אינה קיימת, בין אם ורידי רקובים או מלאים חיים, שום דבר לא באמת שונה, אולי רק כשהכל רקוב, זה אכשהו הופך לקל יותר.
מציתי את הקיום שלי, לא בזה שהגשמתי יעוד כלשהוא, אלא בכך שעוד מגיל צעיר הבנתי שאין לי אחד כזה.
העדפתי להגיע לסוף עוד מהתחלה, החלטתי להרוג את עצמי לאט ובשקט, לחורר את עצמי לגמרי, להפסיק את הקיום שלי תוך כדי קיום, וכלה זה בלי לעורר גלים של רעד, בלי לשנות שום דבר.
פרשתי ידיים וצנחתי לאחור, מחר הולך להתחיל עוד מעט מחדש, ונראה לי שאזל לי החומר, והדילר בכלל בחופשה.