ברגע שנולנדנו לחיות,מתלווה אלינו הסוף המוזר,

אהבנו לחלום,רפרפנו בעיניים,לחייך לבא המחר.

מוות היא מילה,חלק מחיינו שיגיעו בסוף לקיצם,

המוות מצפצף על החיים,רק הוא יודע את יעודם.

 

יעוד תאמרו לו,לחיים יש תכלית בעולם של חיות,

אומרים להיות או לא להיות,לחיות או לא לחיות.

המוות מצפמף על החיים,ממתין בסבלנות לשניה,

אמרו אלף שנים כיום אתמול,או טו טו ראש השנה.

 

אנו האנשים החולמים,לחיים טובים,יותר סובלניים,

לכל בני האדם,לכל הנשים בעולם,לכל הצבעים.

"החלום"מחשבה עם כוונה,שבבא היום חייבת להתגשם,

בטרם אותו מוות ישרוק,את שריקת הסיום לנפוחי הנשם. 

 

אני רואה בו כחלק מהחיים,הזורמים בשביל לאטם,

עלי הוא לא יצפצף,אין לו את המשרוקית והיום חם.

ביום שבו אתפלל,הוא יהיה אולי אי שם מעבר לים,

הוא יסתפק בלחוות את אסונו,אלו שאירעו פה ושם.

 

אני זוכר אותו,בטיול עם המשפחה,בצרפת הזרה,

הוא פגע בי מאחורה,בדמות אוניה לבנה שנגררה.

הרמתי ראש,נשאתי תפילה אל"מלך מלכי המלכים"

התשובה לא איחרה,אני קובע מי מכם נשאר בחיים.

 

הנשמות שייכות לי,היום אתה תצפצף על אותו "מוות",

מאותו יום קיץ,אני מברך על החיים,את החיים באמת.

אני עומד בתיבה,בשבתות בכל החגים גם ביום הכיפורים,

מברך אותכם החיים,החולים,החיילים,השבויים והילדים.