סוף סוף הכחול הזה,קשה שלא להתרגש,הגענו לים,

לרגע קט הזמן עמד מלכת,הצבעים,הגלים ואני שם.

כן באתי לתשליך,אבל כל המבטים אל האופק בפחד,

מרחוק נראה סנפיר,מתקריב אל החוף ,מי לא ירעד.

 

צעקות כריש ,כריש,לא זה לוויתן ,ראיתי הנה שם כאן,

הלוויתן אוהב להתאבד,הוא מגיח לחוף בלי כל סימן. 

נשארתי לבד חופשי בחוף,עם המצווה,נמלטו כולם,

כריש או לוויתן,שניהם בני ענק ,יקחו עוונותי למצולות ים.

 

אני מיכאל הקטן,מחכה בחוף,נו איפה מביט אל האופק,

נכון אני במתח,מצילים צועקים לצאת,אני חש את הדופק.

תשליך או לא תשליך,יש לי  אותה תחושה,אין שם סרדין,

כי אתה לא לבד,הים מלא בסיפורים,אגדות אני לא מבין.

 

חופשי בחוף הים לעשות תשליך,כבול לחול ,למים,לריחות,

אמרו לי סוף עונת הרחצה,אני שם רק נו רק לשם המצוות.

לא לראות כריש או לוויתן,סתם לעשות תשליך במצולות ים,

ראיתי שתיים מורחות קרם לגוף,אחת מסירה חלק מבגד הים.

 

עוד לא עשיתי תשליך,אני כבול למתרחש בים,חש שקט נפשי,

הנה ילדים רצים, בועטים בגלים,חננות של מדוזות,חומר צמיגי.

השמש לאט שוקעת שם באופק הזהב מרצד לך מול העיניים,

אתה רוצה להשליך את עצמך במים החמימים,להצטרף לשוחים.

 

השמש שקעה פשוט נעלמה, תורו של הירח,להאיר עולם מחשיך,

אני יושב עוד בחוף,שכחתי לגמרי שבאתי לקיים מצוות התשליך.

חופשי בחוף הים,השלתי מעלי בגדים,השלכתי את עצמי  למים,

כל חטאותי נשטפו,דגי בננה אותי סובבו,הירח חייך לי משמיים.