לבשתי את החצאית הלבנה ההיא, הפעם דווקא עם גופיה. חומה כזאת, שקופה, אבל מתחתיה לבשתי גופיה סגולה, כך שלא ראו כלום. ישבתי על הסלע והשקפתי על הים. לא הים האידיאלי להתבודד בו, אולי בגלל שהיתה זו בעצם טיילת. הירח השקיף על המים והשאיר בהם סימנים לבנים וזוהרים, ואני הרמתי ראשי ובחנתי את השמיים המדהימים.

 

יושבת על הסלע והחצאית הלבנה מתנפנפת לה ברוח. היא קצת התלכלכה, נדמה לי. גלים התנפצו ממש מתחת לרגליי וטיפות מים קרירות ומלוחות ניתזו לעברי. זוג מתנשק הגיח מאיזשהי פינה. חייכתי.

 

שומעת את הגלים מדברים ומתלחשים. מה הם מספרים.... זה סוד. סוד שלהם, לא שלנו. רציתי לשתף מישהו בתחושות שלי, בגעגועים שלי אליך, אבל הגלים לא רצו להקשיב לי. כמה בני נוער שהתלהבו מהפלאפון שלהם, עברו מאחורי וצילמו את הירח.

 

גם הירח לא רצה לשמוע את הסיפור שלי. ניסיתי לומר לו שאני חייבת לדבר עם מישהו, אבל הוא המשיך בשלו, וריחף לו בשמי הכוכבים.

 

הסלעים שתקו, הגלים דיברו בינם לבין עצמם, הירח התחיל עם השמש, ורק אני נותרתי לבדי. אפילו הילדים עם הפלאפון הלכו.

 

רציתי לשלוח לך הודעה, לומר לך שאני בים, חושבת עליך, מתגעגעת יותר מהכל, רוצה אותך, אבל את הפלאפון שכחתי באוטו, והחנייה היתה רחוקה. לא היה לי כוח ללכת עד לשם, כי היתה נהרסת כל האווירה. אז גם איתך לא יכולתי לדבר, לספר לך כמה אני אוהבת אותך.

 

ורק אני, עצמי, יכולתי להקשיב לי. ובעצם, אני היחידה שמסוגלת להבין מה עובר עלי, מהי עוצמת האהבה, כמה געגועים רבים משתוללים בי. הרי אהבה כזאת, איש לא יוכל להבין.

 

ואני קמה, מנקה את החצאית מהפירורים האלו של האדמה. נכנסת עמוק לתוך הטיילת, קונה ארטיק לבן. מתהלכת בין האנשים וחוזרת לאוטו. הפלאפון שלי נח על המושב, הודעה פה, שיחה שלא נענתה, חברה שטסה ואמא ששואלת אם לקחתי מפתח. ורק ממך אין זכר....

 

זורקת את המקל של הארטיק ומלקקת את שפתיי. מתוקות.

נוסעת ושומעת את ריטה ברדיו. מכבה את המוזיקה. זה מה שחסר לי, להתחיל לבכות בכביש מהיר.