ברחובות הכרך הנגועה כבו הפנסים,

אנשי עמל מוכי זעה לביתם נכנסים.

רק איש אחד לבד נותר,

אין אף איש אותו תר.

אוי לו, אוי לו לאביון,

נגן, נגן אקורדיאון.

 

בחלונות נרות זהובים נדלקים,

שירת הנערות וילדים משחקים,

רק איש אחד לא ישיר,

פן יעיר בקולו תרדמת העיר.

אוי לו, אוי לו לאוויל,

נגן, נגן חליל.

 

בשיר ערש שלא ייתם הטף מתעטפים,

ולמול עריסתם סוככים השרפים,

רק איש אחד נולד בלי מלאך,

בלי מגן דל מפני צינת הכרך,

אוי לו, אוי לו למשחית,

נגני, נגני מפוחית.

 

בוקר יפציע בינות הרים,

שכווי קולו ישמיע בין פיהוקי מתעוררים,

רק איש אחד לא יתעורר,

לעד בין כותלי הזמר יוותר,

אוי לו, אוי לו למוכה הקרה,

נגני, נגני גיטרה.

 

אוספי שאריות יקחוהו מהצינה,

לא ילווהו בכיות ולא שירי קינה.

רק איש אחד עטוף בבד,

שנולד, חי ומת לבד,

נגנו לו שיר שלנצח יהדהד,

נגנו לו, כלי זמרה, נגנו לו שיר הספד