בחלום, לא היית הדמות הנהדרת שיש לי בראש.

לבשת מדים, וגם אני משום מה.

אמרתי לך שאני הולכת להחליף בגדים, ואתה הבטחת שתמתין.

וכשיצאתי מהחדר, אתה כבר לא היית שם.

חזרת הביתה, כך כתבת לי בהודעה.

נפגעתי. איך אתה יכול ללכת בלי להגיד שלום?

ועוד הבטחת שתמתין...

 

ואז כשהתעוררתי, מבולבלת ולא סגורה על עצמי,

נזכרתי שבאמת הלכת ממני. אמנם אמרת שלום, ולא הבטחת שתמתין,

אבל באמת הלכת.

 

תהיתי מה החלום אומר, מה הוא מסמל,

ואתה אמרת שאסור לי לספר חלומות.

אני יודעת שאתה צודק.

יודעת.

 

ורק עכשיו, כשניסיתי להירדם, הבנתי.

אולי גם בחלום הייתי צריכה להיפרד ממך,

בשביל להבין שזהו, אתה הולך.

 

ובדמיון שלי, אתה תמיד איתי. מדברת איתך, גם כשאתה לא באמת פה.

כמו איזה משוגעת.

מטורללת. 

נוסעת לקניות ושואלת אותך אם אתה אוהב אותי.

ואין תשובה.

 

ובתמונות במחשב, נשארת אותו הדבר.

כאילו דבר לא השתנה.

עדיין מביט בי במבט כל כך עמוק,

שאפשר להרגיש אותו מבעד למסך.

 

וגם כשהייתי כל כך קרובה אליך,

הרגשתי כל כך רחוקה.

כי בלילה ההוא שהחלטנו שזהו,

אתה שינית משהו במחשבה, ברגש, אטמת את עצמך.

ורק אני, כמו ילדונת טיפשה, ממשיכה לחיות בין ציפייה,

שתחזור.

 

ומשחזרת את כל הנשיקות האלו שלך,

רק אתה גרמת לי להתעופף ולהתרגש ככה.

והמגע שלך, הרך והאוהב,

שתמיד גרם לי להרגיש הכי הכי בעולם.

 

ועם מי אדבר על זה,

על החוסר האינסופי.

את מי אשתף בגעגועים שלי אליך,

שלא נגמרים,

לא נחלשים,

ורק מתעצמים.

 

אני עדיין מאוד אוהבת אותך.