לאן היא נושבת, הרוח הזו. מעל הוואדי ומתחת לעננים.

מרחפת לה בין ההרים, נושאת עמה עלים יבשים, ריחות ותחושות, זכרונות וגעגועים.

חולפת בין אנשים, חיה חיים שלמים, מבלי לדעת לאן מועדות פניה.

ריאות שלמות התנקו בזכותה, ספורטאים רבים בירכו אותה בריצת הבוקר המוקדמת,

וזוגות רבים נצמדו בחיבוק אוהב כשחשו בקרירותה.

 

הוואדי הירוק הזה נראה חי מתמיד. הגשמים הטיבו עמו והחזירו לו תחושה של חיים.

העצים קיבלו נפח רענן והפרחים משוחחים ביניהם. הציפורים הקטנות מצייצות ומלחינות את המנגינות היפות ביותר בעולם. הרוח מלטפת את הטבע כולו.

 

והוא מחבק אותה חזק חזק, שוכח שהוא אמור להיות הדמות החזקה והיציבה בסיפור הזה.

והיא מלטפת את ראשו, ומתרגשת לשמוע אותו מזיל דמעה או שתיים ומנסה לעצור את הבכי. מעבירה אצבעות עדינות ואוהבות על עורפו. והוא מזיל עוד דמעה, ועוד אחת. גם היא.

 

הרוח מטיחה בהם והוא מחבק אותה חזק יותר, סוגר את מעילה היטב ובודק שהצעיף שלה עוטף היטב את צווארה. קצוות שיער התעופפו הרחק מהקוקו שלה, והוא מחייך אליה. היא משיבה חיוך אוהב, והוא שב לחבק אותה.

 

הם מטיילים יד אוחזת ביד, ושותקים. רק הרוח מדברת. הרוח וגם הציפורים.

היא מרגישה אושר כל כך מיוחד, והוא לא יודע אם זה חלום או מציאות.

היא רוצה לומר לו כמה היא אוהבת אותו,

אבל הוא כבר יודע.

 

 

דבר לא יפריד ביניהם, גם לא רוח. רוח כזו שגרמה להם להתחבק חזק חזק,

רוח שפרעה את קצוות שיערה והעניקה לה מראה שובב וחורפי.

רוח שניגנה מנגינות רומנטיות.

רוח.