היום נדלקה לי נורה אדומה,שכרה של מצווה,לסעור את חמותי לעת זקנתה,

איומה ונוראה,התחושה להלחם על זכותה לאיכות חיים,זאת מכםפה שלה..

ילדיה בערבוביה מחליטים,זה כבר שבע עשרה שנים,שהיא אלמנה עם נצרים,

נתתי לה את תחושת החיוניות,השייכות,המשפחתיות,יחד עם הילדים והנכדים.

 

שש שנים מאז הארוע המוחי,שש שנים מאז האשפוז,היא אצלי כמו פנינה,

שמורה בתוך הקונכיה המשפחתית שלי,מנסה להנעים לה,כל יום כל שעה.

להחזיר לה חיוך,לתת לה לצחוק,את התחושה שהיא חיה באהבה וחום,

לצבוע לה שיער,לתת לה עיסוי,הצחוק שלה בטיפולים מגשים לי חלום.

 

בתוכי שם עמוק תחושה מוזרה,הרי יש לח ארבעה בנים,איפה הם ביום יום,

שש שנים רק תירוצים,לפעמים הם נזכרים בה, שומעים שלום אמא שלום.

מוזר לא,לא מתנה לחגים,לא זר פרחים,שטויות לי הם תמיד אומרים,

שש שנים,לא באו לישון ליד אמא אפילו יום אחד,היו הרבה שבתות וחגים.

 

האם זה חינוך,או ארץ מוצא,אולי הפחד שהיא תחייה יותר ממה שחשבו,

בנים גדלה סבתה רבה שרה,יש גם בנות,נכדים,נינים,נצרים כן ירבו.

מוזרים דרכי אדם גם ביחסו לאביו ואמו,המבחן הוא באל תשליכני ,

אני חתן אלטרואיסתי,עושה זאת למען אשתי היקרה ובני משפחתי.

 

היום היא אמרה,בנים גדלתי איפה הם,למה לא באים,אין להם אמא בחיים,

היא קרוב למאה,לעיתים צלולה מבינה,לעיתים מרחפת עם הרבה סיפורים.

בסך הכל אני נותן לה, את כל מה שילדיה היו צריכים לתת עד סוף החיים,

כנראה ואולי,יתכן שכלל וכלל בבית הספר,את זה היום יותר לא מלמדים.