נומה נום, קיץ טוב,

הרדמי, עונה שחונה,

הסתלק מן הרחוב,

פנה מקום לעננה.

 

יום ארוך עבר עליך,

ועתה נס ויברח,

לא תשבע עט ממעלליך,

בישימון ובכרך.

 

ענבים בשולים השאת,

ותצמיח קוץ ודרדר,

אבטיחים אדומים הבאת,

ותסלק כל פרי הדר.

 

ילדים שחקו בגנים,

וראו יופייך ושדפונך,

ובליל יללת תנים,

חדרה אט אט למעונך.

 

נום, בן חמה, שקע בחלומות,

התעטף בשמיכה כי הליל מתקרר,

כל עולל שעיניו עתה נעצמות,

את זכרונך בזכרונו צורר.

 

ועת יישמע הרעם- אל תחת,

הוא אינו קם עליך להורגך,

רק מלא הוא שוב בפחד,

כי תביא חמלה לחוגגיך.

 

ובהנתז הגשם עלי רעפים,

דע כי לא בוכים הם השמיים,

רק בעבור שנזכרים בימים היפים,

עת חמתך פזרה אורה עלי מים.

 

הס, עבד נאמן, הרדם במהרה,

עוד תשוב אלינו ותגלה בכל בית.

עוד תזרח על פניך הצמוקות נהורה,

עת תיקץ מקצך, בן קיץ.