מנסה להשתחרר מהאזיקים הפרוותיים האלו, אבל לא מוצאת את המפתחות.

סורקת את החדר כולו, מחפשת אולי סיכה חדה או עגיל מתכת, כלום.

נאבקת באזיקים, מנסה להשתחל החוצה, להחליק את כף ידי.

 

נושמת עמוק, נרגעת.

 

בדמיוני, אני במקום אחר.

חסר דאגות, מלא יופי וטוב.

אני מדלגת על צמר גפן מתוק, קופצת עליו וגם אוכלת ממנו.

 

והוא מתרחק ממני. בצעדים קלילים, נמרצים, מבלי להביט לאחור.

למרות שאיני רואה את פניו, אני בטוחה שהוא מחייך.

שיחררתי אותו.

הוא חופשי.

 

והוא מקפץ ועושה גילגול מרשים,

לא מסתכל עלי, לא רואה אותי אוכלת צמר גפן מתוק ומלקקת את האצבעות.

ממשיך בדרכו החדשה,

אני כבר לא שם בשביל ללקק לו את הסוכר מהשפתיים.

 

ואני כולי דביקה ומנסה למצוא מים. הנוזל היחיד שאני מוצאת הוא מיץ פטל.

שופכת את הדלי על ראשי.

זרם קריר של פטל שוטף אותי ונכנס לפה שלי.

מתוק.

אבל עדיין דביק לי.

 

אני ממצמצת וכבר לא רואה אותו.

הוא ברח.

לקח צמר גפן מתוק בתוך התיק שלו,

ונעלם.

 

ואני תוהה, על מי הוא חושב בלילה.

מי מרגישה את שפתיו.

מי מכינה לו מיץ פטל,

למרות שהוא בכלל אוהב תה.

 

ואני פוקחת את עיני ועדיין נמצאת בחדר.

אבל בחדר אחר. בחדר שלי.

והידיים חופשיות.

כבר לא כבולות.

 

הוא פשוט המשיך הלאה.