שכבתי במיטה והיתה זו שעת לילה מאוחרת. ראשי הסתחרר בגלל תרומת הדם שהיתה בעיר, ואתה התקשרת אלי. הפלאפון היה במדף העץ מעל מיטתי והרינגטון העיר אותי לפתע.

נתתי לך אישור להתקשר אלי בכל שעה ולהעיר אותי, כי לשמוע את הקול שלך היה חשוב לי הרבה יותר משעות שינה.

 

ואז התחלנו לפטפט כמו תמיד. הקול שלך השאיר אותי מנומנמת וכל מה שרציתי זה לישון איתך. אבל לא יכולתי לומר לך, לא הייתי עד כדי כך ישירה בתחילת היחסים שלנו. אמרת שאתה אוהב לשמוע אותי מנומנמת, מרוחה. אהבת לשמוע אנחות קטנות ונשימות טבעיות, הרשמיות נעלמה.

 

"תרמתי מלא דם היום..." אמרתי, מתפנקת.

"את יודעת כמה פעמים תרמתי דם בחיי?"

"אבל אתה גבר, זה שונה..." חייכתי.

"כמובן..".

 

היה משהו בטון הזה שלך, בלילה. משהו ששיגע אותי לגמרי. שילוב של קסם, חושניות, פתיחות ומסתוריות.  זה גרם לי להיפתח אליך, לספר לך דברים, להשמיע לך את מה שאהבת לשמוע.

 

בדיוק חודש לאחר מכן, נפגשנו. הטון שלך היה אותו טון.

הלילה היה אותו לילה, קריר קצת.

והמבט גרם לי להתמכר אליך.

 

עיניך שידרו אהבה. מעולם לא קיבלתי מבט שכל כך חימם לי את הלב.

האצבעות שלך חיממו אותי, מלטפות את עורי הרך ומגנות עלי מהקור.

הרגשתי שאני לא צריכה שום דבר יותר, רק את החיבוק שלך.

ואז הרגשתי את החיבוק שלך.

התמסרתי אליך לחלוטין וטמנתי את ראשי בצווארך. ידיך טיילו על גופי והלב שלי קפץ.

המגע שלך שידר לי משהו חדש.

אתה אוהב אותי.

 

החיבוקים שלך נשארו אותו דבר. בכל הפעמים שנפגשנו, הם תמיד נתנו לי את אותה תחושה.

ידעתי שאני יכולה פשוט ליפול אל זרועותיך ולהרגיש כמו בבית.

 

ועכשיו אני בבית.

אבל בלי החיבוקים שלך.