תכין לי, בבקשה, מנה של לבבות.

לבבות צלויים, שרופים, מטוגנים עמוק-עמוק בתוך מחבת של רגשות מזויפים.

תצלה אותם עד שיהפכו לאפר,

עד שמול עיניי אראה רק אפר שחור

ללא ידיעה, שבעבר, אפר זה היה אהבה.

תשפוך עליו רוטב חמוץ-מתוק,

תשפוך עליו הרבה רוטב חמוץ-מתוק.

החמצמצות תשרוף את לשוני,

תגרום לי לעוות את פניי

ואז המתוק יופיע לו בפתאומיות

וישגע אותי בנעימותו על גבי לשוני השרופה.

אך החמוץ ייצרב בזכרוני,

והמתוק- הוא יישכח לאחר מספר שניות

כאשר אכניס לתוך פי את אפר הלבבות.

מזוג לי כוס מלאה בדם,

והגש לי אותה בזמן שאשב בנוחיות בלתי הגיונית

בין שדה של קוצים דוקרניים שיתקעו בבשרי,

עמוק בתוך בשרי.

אדמם אל תוך הכוס

ואתן לך לשתות את דמי, ביחד עם דמם של כל האחרים.

קוצי הפחד, קוצי השנאה, קוצי האכזבה

יפצעו אותי, יתחכו אותי מבפנים

ואתה תביט בי ותשעשע, לא תציע לי אפילו שמיכה לשבת עליה

להניח עליה את ידיי

שמיכה שתגן עלי מפני קוצי השנאה הללו.

ולקינוח,

תן לי נשיקה רכה.

תביט בי ותתקרב אליי,

תצמיד את שפתייך אל שפתיי,

ותנשק.

תנשק בעדינות.

ותלחש לי שאתה שונא.

גם אני יקירי, גם אני.