מגיע להן שיר קטן מזקני ציון החלשים,מגיע להן תודה והערצה,

הן הותירו בארצן משפחה וילדים,לפתור בארצינו צרות הזקנה.

נשים קטנות גדולות במעשים, סביב השעון מטפלות לנו בתשושים,

קולם מתנגן:אמא אוכל,אמא מים,מה את רוצה, רוצה שרותים,

 

הן דוחפות עגלות,הולכות לשוק לקניות,מבשלות,לעיתים מותשות,

הילדים על ארבע על ארבע,התנתקו מהזקנה,השאירו לפיליפיניות.

בבוא היום יבואו להחזיר ליד שרה את העגלה,ילכו לבנק לזכויות,

יחבקו את "ננסי" או "טייסי" יגידו תודה ,תודה,יחלקו להן אותות.

 

בתחנה המרכזית ראיתי אותן,מאות רבות, שמחות ומצחקקות,

נכנסו לקניות בסופר פרם,יצאו מבושמות עמוסות בשקיות.

סליחה יש עבודה,בחופש ניקיון,צריך כסף אני לשלוח לילדים,

אני הכל ספונג'ה,שלושים שקל שעה,לוקחת אני רק שלושים.

 

ביום ראשון יחזרו כולן לאחר חופשה קצרה,מי לזקן מי לזקנה,

תם החופש,חלקן ידעו לבלות,חלקן עבדו,חלקן הלכו לכנסיה.

 הן צחקקו ששמעו את המילה "אותות",שהילדים בסוף מחלקים,

בפיליפינית "אותות"זה נאדים,הילדים האלה מה זה פלצנים.

 

הקשישים תשושים,מחכים להם בכל יום ראשון,למלאכים הקטנים,

הן  שיאכילו,ילבישו,יקלחו,יבלו אתם את הזמן שנותר לא הילדים.

כל שרציתי זה בשם עם ישראל המזדקן במיצוות,לאמר תודה תודה,

סוף כל סוף מצא פיתרון נפלא:לאל תשליכני לעת זקנה.תודה פיליפיניות.!