בדשא הירוק אני זוכר את צעדייך הראשונים,

את הכוכב הנופל, את משאלתך הכמוסה ,

וכיצד קרעתי נשמתי למען הגשמתה,

ובמיטה לפני שאנשקך לילה טוב,

אסרק שערך ואריח את ריח התמימות,

אכסה אותך עד צווארך שהקור בך לא ירע,

אסגור הדלת אך לא עד הסוף ועין אשאיר משגיחה.



הדשא נבל לו וכמו הזקנה כעת הוא קירח,

משאלתך הכמוסה השתנתה שאף איני מזהה אותה כעת,

נשמתי הקרועה פזורה בידייך,

מיטתך נראית כאחרי מלחמה,

שיערך מסריח מאדישות וניסיון חייך,

שמיכתך כבר קטנה עלייך ורטובה מדמעות,

הדלת סגורה נעולה עם בריח ולי הכניסה אסורה.



מביט אני אל מחוץ החלון הצופה לשמיים מלאי כוכבים,

ריח תמימות ממלא את נחיריי ,

ובקצה עיני היחידה הדומעת מצער,

רואה אני - כוכב נופל.

 

 

כל הזכויות שמורות לילון שבח