"אני אסביר לך! " אמר האיש והצביע על המושב שלצידו. הבטתי בו במבט מהורהר והתיישבתי. הרכבת החלה לנוע. "עוד שעה אני בחיפה," אמרתי לו.

"לא נורא, יהיה בסדר!" השיב. חלפנו על פני הבתים הסדוקים, המטים לנפול. הבטתי על הקרקע יבשה ומבוקעת והצמחייה הצהובה והשברירית שנאחזה בכוחותיה האחרונים בקרקע חרבה זו. חיכיתי להגיע לצפון, לשטוף את עיניי בצבע הירוק, לחלוף על פני הכחול של הים. בינתיים המים היחידים שראיתי היו הדמעות שנקוו בעיניי. האיש הניח על זרועי יד חמה ומנחמת.

"הקוד הגנטי של האדם מכיל קטעים בלתי מפוענחים הקודים הללו אבודים כי האנשים עברו מוטציות שמונעות מהם לשכפל את החלבונים הבונים תעלות הקשר לחוצנים," אמר בנשימה אחת והביט עמוק לתוך עיניי.

"למה אתה מספר לי את זה?" נרתעתי אחורה מושכת את זרועי ממנו.

"את יודעת למה," ענה והביט בחלון. הרכבת החלה להאט ועצרה בתחנה. החלל התמלא בהמון צעירים: חיילים וסטודנטים בדרכם לסופשבוע בבית ההורים. ביתי לא היתה ביניהם, למעשה, גם לא תהיה. היא שוכבת במיטה, עיניה עצומות והיא מקשיבה למוזיקה. שלושה שבועות היא מקשיבה לאותו שיר, וכשמנסים לדבר איתה היא מתחילה לבכות.

"מדי פעם נולדים ילדים, שבכל זאת, לא באופן מושלם, החוצנים מצליחים לתקשר איתם. רובם משתגעים מהקולות והמראות שמתגלים להם. זאת מחלת הסכיזופרניה." האיש חייך אליי חיוך אבהי ומבין ואני הרגשתי איך הרוגע מתפשט בגופי מהקודקוד ומטה."תחשבי על זה," אמר.

"אפשר לשבת?" שמעתי שאלה מעל אוזני השמאלית. הסבתי את ראשי בהפתעה גמורה: "לשבת היכן?" לא הבנתי.

"כאן, ליד החלון!" ענה בחוסר סבלנות.

"אבל..." התחלתי לענות בעודי מצביעה על שכני,"יושבים פה," הסטודנט הרים גבה ותקע בי מבט השמור לאנשים פגועים במוחם. בזווית העין הבחנתי שהמושב לצידי ריק.

 

כל הזכויות שמורות לאסנין