את כ"כ אוהבת, תומכת, שמחה,

יש לי אותך, כן יש לי מזל.

נושקת, חובקת, תמיד מעריכה,

אומרת שהכל יסתדר כשאגדל.

 

אפשר לספר לך את כל הסודות,

תמיד תדעי איך ללטף, לרחם.

לספוג לתוכך גם ריבים, ביקורות

כמו שתמיד יודעת כל אם.

 

יפה, מחוייכת, נותנת עצות,

לוחשת ברוגע "זה לא אשמתך"

את לא תתערבי, תעלי הצעות.

תותירי רצון לחקות את דמותך.

 

למה את מופתעת מכל המחמאות?

מה, את לא חושבת שכל זאת לך מגיע?

את לא מסכימה עם כל השורות

שמתארות את תפקודך כאישה וכאימא?

 

אולי כי השיר על כל אחת חוץ ממך.

כי מה את באמת? עלובה, ממורמרת!

ואיך את דורשת שלא אכחיש שאני בתך

כשהיית רוצה להיות אימה של כל אחת אחרת?!