ברציף מספר שתיים מחכה לי הרכבת. היא תקח אותי אל מחוזות נשכחים. עולה על הרכבת ומתיישבת בספסל ריק. הכסאות רכים ואני שוקעת במחשבות, צמודה לחלון הגדול. במזדרון הקטן חולפים אנשים, חלקם ממהרים. אני מביטה בנוף המתחלף בחלון. ים כחול ועמוק, עצים ירוקים משחקים ברוח, שדות צהובים ורחבים. מהרהרת.

 

ואתה מתיישב מולי. עדיין אינני יודעת כיצד תשפיע על חיי, כיצד תשנה אותם מהקצה עד לקצה. מביט עלי, אתה נראה מרוחק. אני לובשת חצאית ג'ינס עד הברך וחולצה שחורה עם שרוולים קצת נפוחים. אני מעיפה מבט אך מתביישת להביט בעיניך, אתה שואב אותי אליך.

 

מוציאה מהתיק אוזניות וחושבת שזה מה שיצליח להסיח את דעתי. אני טועה. אתה קורא ספר ושותק, אני רק רוצה שתחבק אותי.

 

אתה שואל אותי שאלה פילוסופית ומתפתח דיון סוער. דיעותנו חלוקות, אתה לא מוותר לי. לבסוף אני מחייכת אליך ומפשירה את הקרח, אתה נכנע לחום שאני מפיצה לכיוונך. השיחה ביננו מתעמקת ומחליפה כיוונים כמו הרוח שעל חלון הרכבת. אתה מציע לי שתייה, אולי פרי, ואני משיבה שאינני זקוקה לדבר. הדבר היחיד שאני צריכה יושב כאן מולי, אך את זה לא אמרתי.

 

החשיך והתקרר, אני מתעטפת בתוך עצמי ואתה עדיין יושב בספסל מולי. משעינה ראשי על החלון ומנסה להרדם. אתה מתיישב לידי ועוטף אותי בזרועך. מתכרבלת בתוך חום גופך ויודעת שאתה האיש שלי לעד. אתה מלטף את שיערי ואני כחתולה, מתענגת ממגעך המפנק. מנשק אותי נשיקות קטנטנות ועדינות בלחיים ובשקע הצוואר, אני משמיעה קולות הנאה דקים. וכך נרדמת ושוקעת אל עולם של חלומות, נרדמת עם חיוך.

 

מתעוררת לפתע כשהרכבת נעצרת.

אתה כבר ירדת בתחנה.

השארת תפוז על הספסל.

 

ואני פספסתי את הרכבת.