חיוכו של הזקן נותר קבוע
בריצודי מחשבות מוחה
ניבט ושב
ברקע התמונות הרצות
חיוך מופלג ,כגילו (גם גיל וגם שמחה)
נהרה על פניו
שקיעה אל תוך חיבוק האושר
בסופה של ציפייה ארוכ

היה זה בוקרו של יום
שלאחר לילה גשום
בעיר
יריית קרני שמש ראשונות
אילמת
מתנפצת אל הכביש הרטוב
מכה בניצוצות מסנוורים
כתמי המים על קירות הבתים הגדולים
מכהים מעט את צבעם הבלוי
בתים רבועים,זוויותיהם עוינות
מנוסים בזרות החשיכה
עת נסים עדיהם
מידי ערב,אנשים בהולים
ביתה

היה זה בוקר ככל הבקרים
ההם
בוקר שאנו מרעישים
בקולות רכב ושקשוק עגלות
לעורר מתרדמתנו...
והנה האיש הזקן
והיא חלפה על פניו בריכבה
וראתה
אותו
שולה מאחד פחי האשפה
ככר לחם
וקופא את ידו
כאוחז את בשר הישועה
בשורת ישועתו...
מחצית ככר לחם נימחצה
היא תהיה לו לפה
על דבר רעבונו

ורצף האור הבוהק
ממכסה הפח השחור
שהוגשם מליל אמש
אל נהרת פני האיש
אל ליל (כן,ליל) בוקר
בוקר,שבו מכסה פח האשפה
מגלה
את אשפת חיציו של העוני
הנורים אל ליבנו
והם כירי
בחשיכה (חשכת בוקר)

עצרה את ריכבה הלום
בצד הדרך
ישובה,רכונה אל חלונו
כדי תוכל להליט פניה
בידיה
להתיר את מעצור דימעותיה
להתיר את כולן
לא להותיר,אף לא אחת
למחר
שביכינו את מותו
כעת...

מבוסס,על שיחת רדיו שבו סיפרה אישה אחת סיפור זה לנתן זהבי --מיקרה שקרה לה באמת.