סבתא שלי מתה.

סבתא שלי מתה.

יש לי קופסא גדולה,
עם לבבות קטנים, עקומים,
מצוירים בידה של בת 9.
בקופסא יש פרחים מיובשים
תמונה, ומכתב.

פעם האמנתי שפרחים מיובשים הם נשמות של אנשים שמתו.
כל פעם היו מופיעים לי כמה על עדן החלון,
והייתי שמחה, כי הייתי בטוחה שאני שומרת הנשמות האבודות,
והייתי גם קצת עצובה, כי זה אומר שיש עוד כאלו.

פעם התעוררתי באמצע הלילה,
וראיתי את אמא מניחה משהו על עדן החלון.
בבוקר הלכתי למטבח,
איפה שהיא תמיד יושבת עם כוס קפה
ועיתון
ושאלתי אותה מה היא עשתה.
היא אמרה, שהיא בדקה אם יש לי אויר.
זה היה השקר הראשון.

כשסבתא שלי מתה
כתבתי לה מכתב.
כזה שכותבים לאנשים מתים.
כזה שכותבים בו שתמיד נזכור ונתגעגע,
ואח"כ תוהים למה טרחנו, שהרי גם ככה הם לא יכולים לראות את זה.
את המכתב הנחתי על המצבה,
ואחרי שעתיים סבא אמר שהוא לא שם, והרוח של סבתא לקחה אותו.
והייתי שמחה, כי הייתי בטוחה שהיא כן יכולה לקרוא אותו, למרות הכל,
והייתי גם קצת עצובה, כי זה אומר שהיא כבר לא כאן.

בבוקר מצאתי את המכתב בכיס של אמא.
אחרי שעה היא חיבקה אותי ואמרה שסבתא בטח מאושרת מהמכתב,
ואני חייכתי ושתקתי וחיבקתי אותה חזק, שלא תעלם לי גם היא.
זה היה השקר השני.

לפני שסבתא שלי מתה,
הלכנו והצטלמנו איתה.
אמא אמרה שזה כי אין לנו תמונות עדכניות
ואני תהיתי איך זה, שהרי לפני חודש טיילו בפארק והצטלמנו.
והתחלתי להפנים מה זה 'לא תהיה פה עוד'.

אני בוהה בתמונה ומנסה לשחזר את מגע ידיה על פני,
את הקול שלה
ואת הריח.
אבל אני לא מצליחה.

ועכשיו ישנה לי קופסא עם לבבות עקומים,
פרחים מיובשים, תמונה ומכתב.
וסבתא שלי מתה.
וביום שזה קרה, מתתי גם אני.