גם כשנדמה נגינת סריסים,

ויהס הרחוב ותבוא הדממה,

ואף דמעותייך נתייבשו עלי ריסים,

ואולי אף כבר ראית בנחמה,

 

אני לא אשכח את הבכי הרוטט,

שבכית בעונייך המר מאהבה,

לא- לא אנוחם גם בהשתפכות עט,

כי לא אוכל בשמעי אותך דאובה.

 

כי בכייך לנצח את ליבי יכתוש,

ויסרוק את נימיי במסרקות ברזל,

והדהודו באזניי יכה עד בוש,

עד יומי האחרון בבזיונך אתבזה.

 

ואת כבר נחמת ובנשפים התהוללת,

ושכחת מהדמע ומיגון העלמות,

אך אני לנצח אהי אומלל על שסבלת,

עד אהיה כאביונים,

עד אתייסר בעוניי,

עד אמוט.