כשיוסר ראשך ביד צר,

בלהב גיליוטינה מושחזת,

מלסייע לך ידי תקצר,

לא אוכל להיות לך לעזר

 

בני הקטון, היחידי שנותר,

הביאך חינוכי אל מותך,

וגופי בחרב אובדנך יבותר,

ועיני תכהה מראות גופתך.

 

ובעת תשקע החמה בהרים,

ישובו הטף אל חיק אמם,

וחיקי תשאר קרה מנערים,

אך אני לנצח אזכור חומם.

 

כי ידע עמנו שכול ודמע,

נהרגו שבעה וגם שמונה,

ובניי- יקרים רק לי המה,

ומי יזכור המתים ממיתה משונה?

 

בלילה אפל ידליקו הנרות,

ישיאו על נס גבורת מכבים,

ואני על שפתותיי אזכיר גבורות

של בנים, של בנים טובים.

 

היהרוג ערל את בוגדו,

שעוד לא טעם טעם חטא?

היכתים בדם את בגדו,

בעבור עולל החשוב כמת?

 

יפה עשית, בני, שלא השתחווית

לפסל שעשו אלה שפנכה מלחכים.

שבתאוות משוקצים לא נתאווית,

וגם אם מתת- לא מתו הערכים.

 

ובהכנסך בשערי גן העדן בדממה,

בטרם תפגוש שוב את אחיך,

גש בעבורי, בני, אל אבי האומה,

גם אם לא יכיר בראשונה פניך.

 

אמור לו כי אמנם הוא נוסה נוראה,

אך בנו לבסוף לא נעקד,

ואני- עקדתי על מזבח ה' שבעה!

שבעה! אף אחד לא נפקד!