אוי, אחי, בן נעוות המרדות,

בגדת בחרב באחיך יחידך,

אך אני אזכור חסדי ילדות,

ובעלייתך מעלה אהיה לצדך.

 

כי אבוא עד אליך ביום אחרון,

אלחם על לספוד את מותך,

בידיים כושלות אאחוז בקרנות הארון,

ואייחל, רק לרגע, לראות את דמותך.

 

אחי שלי, בגדת בבן דמך,

נלחמת מלחמת חורמה וסבל,

מה היה אומר אביך, איך הייתה בוכה אמך,

אילו ידעו כי קין השכים להרג הבל.

 

אילולא בחרת בדרך המכוערת,

אילולא נתאווית לכתרי אחים,

היה לך מקום בארמוני לתפארת,

והיית שובע על שולחן מלכים.

 

אך עתה עליי להלחם על קבורתך,

עם מלכי, בן משפחתי, מושלי,

לשכנע כי שוב אשיבך אל אדמתך,

להסביר כי בעל כורחי אתה שלי.

 

ומצידו- שהנשרים יאכלו את פגריך,

וילוקו הכלבים את זב דמך.

הוא זוכר רק בגידתך, ולא את נעוריך,

מה יגיד על זה אביך, מה תאמר על זה אמך.

 

אך אני לא אנום ונלקחה המנוחה,

אני לא אוכל ונאכלת גופתך.

כי אין בי לבכות ולהתנחם עלי קברך,

הלא תבוש בכל זאת חברתך-אחותך?

 

עוד אשיאך אלי קבר, עוד אביאך פרחים,

גם אם ייקחוני בעבור זה לקבר משלי.

אני, המתנגדת לציווים של מלכים.

ראו בי, בנות תביי! אני עומדת על שלי!