יש כנראה דרכים להתמודד עם הכאב הזה ויש אומרים שהזמן עושה את שלו.

נכנסתי למטבח והכנתי לעצמי כוס קפה, ראיתי אותו יושב בפינה כאילו לא רוצה להפריע, "תשתה משהו?" שאלתי, הרים גבותיו בפליאה, הוא לא ציפה ליחס מצידי, ובאחת חזר להלך רוחו הרגוע, "לא תודה, שתיתי לפני שיצאתי". ניסיתי לפתח איתו שיחה, להבין את מניעיו, מטרותיו, יכולותיו, כמו בראיון עבודה, לבדוק התאמות. אבל הוא לא שיתף פעולה, רק ישב במקומו והביט בי, משחק אותה יודע כל. זה לא עבד עלי, אני יודעת שהוא עושה תהליכים של ניסוי ותעייה, ואין לו שמץ של מושג מה באמת צריך לעשות. שאלתי אותו למה נדבק אלי דווקא היום, אמר שראה את הכאב ולא יכול היה לעבור הלאה, בכל זאת מעמדו מחייב, אמרתי לו שמצידי הוא משוחרר ואני כבר מתורגלת בהתפלשות עצמית ואין צורך שיתעכב אצלי. הוא חייך חיוך זקן וליטף את ראשי בסלחנות אבהית.