ליד שברי העצבות-שזרוקים על הרצפה

מונחים כל הזיכרונות של שכחתי

כמו השפל אני מפחיתה מעוצמתי

כותבת רגעים בהם מעדתי

משהו קושר אותי, ליד זרה בחשכה

רגש מצמרר, כמו על סף טביעה

מזמן כבר לא פורחת

כי נבלה בי השמחה

רוצה לא רוצה לגעת

כמו ילדה בצד בוכה

הד קולך, מתערבל לו עם הרוח

מנסה להשיב לי את החופש הבטוח

ומבחוץ הכל נראה כל כך צחור

מול אורה של הלבנה

ועוד רגע שוקעים בשחור

שעוטף את השממה

מצטערת, על כל צעד שעשיתי

מתחרטת, על כל דמעה שמחיתי

סופה בחוץ, טיפות גדולות

ואצלי אזל, הכוח לקוות