מה שמחתי לקרוא את המאמר שמעיד על קיומנו.די לשמחת האגו ותודה לגלי על העלאת הנושא לציבור.אבל באמת עולה השאלה,מדוע בשנים האחרונות ירדה קרנה של השירה בסטימצקי ודומיהם.הרי"בהאחזות הנחל בסיני,"נעמי שמר לא האמינה למראה עיניה כשראתה ספרי שירה בחדרים.אני חושבת שהסיבה היא המצ'ואיזם שפשט בחברתנו.הגבר היה צריך,לפחות כלפי חוץ,לשחק אותה איש ההיגיון והמעשה.אשת הקריירה,היתה חייבת להתחרות בו,להראות שהיא לא כזו שמתבכיינת על צער,אלא שהיא חזקה ויכולה לעמוד בכל מצוקי הזמן,בעוד שקריאת שירה וההבעה בשירה היא רגש מרוכז.ואז מי שקורא שירה עלול,חלילה וחס,להראות בעל רגשות,גרוע מזה,רגשני.לאחרונה חל שינוי,לדעתי בעניין זה.מדברים על הגבר שמותר לו לטפל בפנים,לבכות על חברים ולשחק בהשתוללות ילדותית עם הילדים.על המנכ"ליות כותבים לאחרונה(זה שנים אחדות)שדווקא התכונות הנשיות הן שמסייעות להן בניהול משאבי אנוש בצורה טובה יותר אפילו מהגבר שעושה זאת.לכן,לדעתי,יש סיכוי,אולי קטן,שגם בנושא השירה תחול תזוזה כלשהי לטובתנו.העיתונים היומיים מפרסמים לעתים,בעיקר בימי ששי שירים,שרב האנשים ששירה אינה מהימנותם,אינם יכולים להזדהות אתם ואפילו חדלים לקרוא לאחר שורתיים."זה לא בשבילי"יאמר האיש מההייטק שרוצה להתנסות בכל."מה זה השטויות האלה,בשפה המוזרה הזו?"הוא יחשוב וינעל לתמיד או למשך זמן רב מאד, את התאים שעשויים להתעניין בשירה.לכן שומה גם על המשוררים לא "להרשים"במטפורות שנוצרו בליבם הקודח בלבד ושאף אדם זולתם לא יבין זאת.משוררים,דברו בלשון בני אדם.לא מצמצצים,מתנצנצי מפוזררים בליבות מקודחים"(זה שלי)

בעיקבות תמליל הראיון עם גלי וייס ג'נסיס