אבא מסתכל עליי שאני נכנסת למכונית ורוטן בכעס אמיתי למדי שאני מספרת לו ששילמת עליי.

הוא צועק שלא אשכח שאני לא בנויה לקשר, שמשהו לא בסדר אצלי אם בגיל 16 אני מכריזה שמצאתי את אהבת חיי ואנחנו הולכים להתחתן.

הוא אומר שאני לא יכולה עכשיו להתחיל קשר חדש, כי אני נוטה להיסחף קצת...

הוא לא זוכר איך זה שהוא פעם היה צעיר ואהב והרגיש נאהב, והרגיש חי.

הוא לא יודע מה זה להרגיש שאתה כל העולם של בן אדם אחד, וזה לפעמים הורג אותי לחשוב כמה אטימות יש בדבר.

הוא ממשיך לומר שאני קוראת רומנים זולים וחיה לפיהם, שאולי עדיף שאפסיק לקרוא את הזבל שאני לוקחת מהספריה,

והדבר היחידי שאני נזכרת בו בהקשר הזה זה הספר של ג'ין אוסטין, נורת'אנגר אבי, כמה אירוני וצפוי מצידי.

הרי ספרים היו המקלט שלי מגיל 7. אליהם ברחתי שלא היו לי חברים, אליהם פניתי בבקשת עצות שלא היה מי שייעץ.

הגיבורה של הסיפור גם היא קוראת רומאנים, יותר מדי אפילו, עד שהיא מתחילה לדמיין דברים ללא קשר למציאות,

הוא חושב שאני כמוהה, על אף שמעולם לא קרא את הסיפור, הוא חושב שאני לא מסוגלת להתנהל בחיי בכוחות עצמי.

כי הייתה לי מעידה אחת. כי לא הצלחתי להחזיק את עצמי, וכמו כל מתבגרת, גם אני נכנסתי לדיכאון.

אז מה?

זה הופך אותי לפחות טובה מאחרים? זה הופך אותי לשונה? זה הופך אותי למשהו אחר מלבד בת טיפשעשרה נורמאלית?

אנחנו נוטות להקצין ולהגזים, נוטות לנפח ולייפות את המציאות בשביל עצמנו, ולפעמים אנחנו גם נוטות להיות טיפשות באהבה.

לא הכל הולך בחיים, ולמדתי  את זה בדרך הקשה, אז בגלל שפעם אחת התאהבתי עד כלות נשמתי, ולמדתי מזה את הלקחים שלי, הוא מצפה ממני לוותר על כל קשר עם גברים, כי הוא חושב שזה מה שיעזור לי לפתור את הבעיה.

אטימות באמת יכולה להרוג.