רצועת עזה, מחומשת צבא

מוצב ישראלי מגונן.

חשש שגרתי, מבטים מושפלים של אמון

עייפות של מכבר השעות.

 

שמונה מחבלים, מחמשים את עצמם

ויוצאים לפגוע בחופש.

מנהרה ארוכה בין רוע לטוב

מסתתרים בין עשן יריות.

 

טנק מאויש, בשומרים על הבית

שומרים על חירות, על נפשם.

טיל שנורה ברעד שמיים

שני הרוגים, ואחד נעלם.

 

סוף חודש יוני, 2006

הרדיו מודיע על האסון.

"לעת בוקר, טיל שנורה לעבר כוחות צהל

גבה שני הרוגים, ופצוע.

חייל נוסף. נחטף.

שבוי בידי ארגון טרור

ושם יוחזק עד אשר..."

וכעת, יותר מדי זמן חלף.

 

חודש אחר חודש, וכבר יותר משנה.

חשוך לו וקר, במקום ללא שם.

כואב לו נורא, רעב הוא לאוכל

אך שותק. ובקושי נושם.

 

בקושי יודע, ופחד בלי די.

תקווה מאכזבת, תוהה אם הוא חי.

 

 

ממשלה אסורה, אי שליטה, בשלטון.

מדינה במצור, ומשתיקים את כולם.

פרסומות זועקות להתחיל ולפעול,

ושבו בנים לגבולם...