לא כל ציור חייב מכחול,

לא כל שיר חייב מילים,

לא כל אהבה צריכה חיבוק,

לא כל אמא צריכה ילדים.

יש תקווה קטנה שופעת,

ודמעות שמסגירות כאב.

עוזבת שוב, את הפחד,

הגוף לחופש רעב.

טועה ונופלת,

השקט מסביר את החולשות,

קמה אחרת,

נכנעת לרגשות. 

קול פנימי צועק בי,

משתיקה את מי שבחוץ.

נמנעת מלהיות אני,

עושה את מה שלא נחוץ.

מתמלאת כל יום מחדש בריקנות,

נשארת תמיד קרובה אל הגעגוע.

מין צורך שכזה לכתוב על הבדידות,

כל מה שברור- בעצם לא ידוע.