בפעם הראשונה שראיתי אותך, קצת חששתי. טירונית צעירה מקבלת שיחת פתיחה מסגל מפקדים. משמעת גבוהה, חומר קשה, אל תחשבו שיהיה לכם קל פה.

 

אבל אתה נראית לי טיפה שונה, יותר אנושי, סימנתי אותך בתור אחד שאפשר לפנות אליו.

 

וכבר בפעם הראשונה שבכיתי ובכיתי והתלוננתי על הצבא הרע, אתה עודדת אותי. הנהנת בחיוך קטן ונשארת שם בקצה המסדרון, סובל את הילדותיות של אחת שרק עכשיו התגייסה, ולא מבינה דבר במערכת הצבאית. הבטתי בך, אי שם בתקרה, גבוה כל כך, וידעתי שאתה לא סתם מפקד שלא אכפת לו, אתה מהאנשים הטובים יותר.

 

במהלך הקורס למדתי שיש בך כל כך הרבה תכונות נפלאות. מרץ, כריזמה, חוש הומור (אותו קלטתי בדרכים עקיפות), קלילות ושמחת חיים. תמיד הסתכלתי עליך בתור מפקד, רציני וסמכותי, אבל ידעתי שמתחת למעטפת הזו, אתה חמוד כל כך.

 

אפילו הצחקתי אותך פעם אחת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לפתע נחשף הפן האנושי שלך בצורה כה גלויה, שרק להסמיק נותר לי. החזות המרשימה שלך מתהלכת על במת הכיתה, מעבירה את החומר המסובך בצורה המובנת ביותר שקיימת. ורק רציתי לתפוס איתך שיחה אמיתית, לא כזאת מזויפת של חניכה ומפקד.

 

ואז כששברנו את הדיסטנס, אכלת פיתות וחומוס על הדשא. היה לי מוזר שאפשר לפנות אליך בתור אדם, ולא לחשוש ולסנן מילים. האופי הכובש שלך התגלה והוכיח לי שצדקתי כל הזמן הזה, אתה באמת מיוחד.

 

כל כך רציתי לנסוע איתך ברכבת בדרך חזרה, אבל היא ברחה, ביחד איתך. ואני נותרתי לבדי בתחנה, ביחד עם כל התיקים שלי, שותה פפסי. תוהה ביני לבין עצמי, אם לעד אראה בך המפקד שלי.