אין לי מילים לתאר את כל מה שעבר לי בראש כשסופסוף התוודית.

כאילו ציפור הנשמה בתוכי דיממה, פירכסה ואז איכשהוא מתה.

 

ידעתי כל יום שאני ישנה, מתנשקת, שוכבת עם אפס בלי לב,

אבל רק התמימות שנותרה בי קיוותה שאולי לא תגרום לי יגון וכאב.

כל יום שהגעת, כיבית האור, וחשבת שבת זוגתך היא עיוורת,

כל מה שלחשת רוצה לא לזכור כי אמרת אותו הדבר לאחרת

!

מתחת לשקר כיסיתי גופי ובכיתי כל לילה לתוך הכרית,

איך סמכתי עליך, בטחתי בך, והייתה זו טעות איומה וטיפשית!

הלוואי יום אחד אכנס לי לחדר, יהיה לי האומץ איתך להתעמת

ולדעת שלמרות  הבגידות והשקר, אולי עוד אמצא אהבה באמת.