בשמלה לבנה, שיער אסוף, מהודק עד כלות וחיוך מזויף היא רצה,  בין מסדרונות וחלונות ראווה נוצצים,
עטופים בסרטים ורודים, רצה, ואחוזת את שמלתה בידיה, וכל נגיעה משאירה בה כתם, השמלה מסתבכת ואין היא מוצאת מחסה, היא הופכת בין רגע למלוכלכת, שחורה עם טביעות ידיים חרוכות, בכתמי דם שמכלים עם הזמן. מראות, מראות חולפות על פניה בין בובות של ברבי עם שיער בלונדי מתעופף לו ברוח, ריסים ארוכים, ועיניים אטומות שאינן מביעות דבר, מידות גוף שנמדדות בחתיכת סנטימטר מצומצם, ואין שאריות של חיוך על פניהן, היא מבטיה לאחור, במבט זדוני של  תקווה וייאוש גם כן,ממשיכה לרוץ, רק קדימה, כל הזמן ישר, בלי רמזורים ומעצורים, היא דוחפת בהינף יד את האנשים שבאים מלפניה, מסיתה את הכול לאחור.
בנשימה אחת עמוקה היא נעמדת, בחושך כמעט אטום, רק רצפה מוארת, היא מתבוננת על הצל שלה,
מחזיקה את עצמה שלא ליפול, רק היא, והצל שלה, נעמדים שם בחשכה שנראת רגועה, אך בפנים,
הכל סוער וקורס עלייה.