זרעת את הריח שלך בתוכי

הוא בוקע מתוך עורי,

האם ימשיך לעמוד לי כוחי

לא לחבור אל בוראי.

 

שתלת בי את שתילי אהבתך

אני חש בשורשים הלוחשים,

קשה שוב לאחוז בדמותך

שאנו מהחיים נואשים.

 

נטעת בי תקוות לעתיד חדש

אך הורוד הפך לאפור,

האהבה היא לי ערך מקודש

הייאוש חזר אינספור.

 

ממעיין הנעורים גמענו יחדיו

וחשבתי שהנצח בלתי נגיש,

כמו אסיר הכפות בשתי ידיו

את הדופק כבר לא מרגיש.