רכבת הדכאון

נעצת בו את הסכין
אח"כ סובבת אותו,
את ראשו הוא מרכין
פשוט מחכה למותו.

עקרת ממנו את ליבו
נטלת את שמחת החיים,
כלום לא נותר בקִרבו
ימים שחורים באים.

העצב שוב שוכן בעיניו
האש דועכת לה לאיטה,
אפרוריות אופפת את פניו
רכבת הדכאון אינה מאיטה.

הלב זועק שוב בחשיכה
היש מי שתדליק את האש,
האם תמצא אותה המשיכה
או שמא עליו להתייאש.