דווקא משום שאני יודע

כי רבי אשר אנשל

עשה לו שם טוב כיהודי

והוא אחי

מכווץ ושטוף זיעה

אני יושב ומברר את שנינו

לא תיבות, פתאום חזן, הן, שהוא נועל

מהקושי להלך זה מזה

מתאמצים למלט מגרוננו את הקול שגווע

הספרים המיותמים

מפוזרים על מרחבי הדונמים כולם

שדה ורבורג

נעה על מקומה

ושנינו מכווצים

והמרחק מתמלא בשמות

שרקה ושלומקה

וגרוטסקה שלי

בשכונה של ההונגרים

כבר אין פרחים

שטרן וסטמפל נוגעים באחוריהם

של אמא ואבא שלי

מעבר לעליה של זלינגר

התותחים של קלקיליה

עדיין סורקים

את מישורי הנובוריש

מהקסטל, ככל שאתה מתרחק שוב אין רואים

את מגדלי התאומים

אני חומק אל עבר

סימטת שבע השקמים

מתעטף בקולות שינקין מהבילים

והרעש הולך ומעצים

מאחוריך נסגרת ירושליים

ועדיין גופך

מהלך סביבי

האורות בהרחבה

כמו נרות זכרון צהובים

אנחנו קמים זה מזה, בפעם האחרונה

ממלמלים דבר מה בידינו

השקט שאנחנו לא מדברים

נבלע

ברעש המכוניות

על כביש חיפה הישן

בקרוב יכסו עלינו מגרשי הגולף

והפרדס המשותף יתפוגג ויעלם

האנשים מהונג קונג

ימלאו את הואדי

לכל אורכו

ומכאן ועד לים

הולך ומתקצר המרחק

שנינו

רחוקים יותר ממה שהיינו

נמוגים

בערפילי הקרה

המכסה כל בוקר על נחל פולג