מקסים.

ושוב אני, פרנואידית כתמיד,
אל מול המראה, חוקרת, מחפשת.
הפינות קצת התעגלו? הלחיים התמלאו?
העיניים נראות לי שמחות יותר מכרגיל,
אני נבהלת. 

מחפשת סימנים, קמטים בזוויות העיניים
או אולי פסים עמוקים סביב השפתיים.
התבגרתי?

ומשומקום ידיים חזקות עוטפות את הכתפיים החשופות שלי
דמות נוספת מצטרפת אל קצה הראש שלי
משנה לי את זווית הראיה,
או אולי אלו הפנים שלי
 שחצי מחייכות – חצי מחמיצות
מחביאות חצי חיוך – חצי דמעה

 'אני אוהב אותך'
השפתיים שלך משאירות לי סימנים בלחיים ובצוואר.
'כ"כ אוהב אותך'
אתה מנשק את הדמעה שמתשחררת ומזדחלת לה מטה.

אל תאמר את המילים האלו,
אל תבזבז עלי אפילו הברה אחת.
זה כואב מדי, זה צובט.
תאמר אותן למישהי אחרת. 

תשמור את החיבוק הזה, את הנשיקות.
תשמור את המבט החולמני, המאוהב.
תשמור את החיוכים ואת המילים. 

אני רוצה לצעוק לך,
אבל במקום זה אני מחייכת בשקר,
'אתה כזה מקסים'

ואיכשהו, בשבילך זה תמיד מספיק.

ואני שונאת אותך על זה,
כ"כ שונאת את ההסתפקות,
את העיוורות, את ההתעלמות.