מביטה אל האופק

אל העבר שמאחורי

ושוחכת כמעט-אותך

אולי הרבה כואב כי

מבינה

שרסיסים שבורים

לוקח להם זמן להתאחות

שפנים מביטים

לא מהר הן מחיכות

 

תיראה שאני

עומדת מולי ומקשיבה

לקול הנוגע שחובק אותי

בחום ואהבה שנותנת לעצמי

כדי שלא נישכח

כדי שלא אובד

לבדי

 

נותן לי את הכוח

מפללת לי בשקט אמיתי

ומה שאיתי

כואב לי לשכוח

אין מי שירגיש

באמת

את מה שכעט

 

לא רוצה לוותר עליי

לא לכאוב עוד

אולי

שיפסיקו בעצמם

ללכת לברוח

מכל מה שנותר

סרוע בודד על הריצפה

אוספת את הכל בין מליחות

מתוקה

 

נותנת לי את הכוח

להרגיש את עצמי

ואת מה שמביאה את הכוח

שמולי ועוזר לי

כן לחייך וכן לשאוף ליותר

לא לוותר

למרות מה שהיה מה

שמותר 

הרגש שנותר

שנישאר כאן

 

פיללתי לי בעת ערב

ואפילו שכועסת על עצמי

למרות שסולחת בסוף

אין מי שמרגיש את מה

שאיתי

 

קורע את הבידדות את הרכות

מנסה לא לפצוע לא לישבור

את מה שמרוסק ממן ולא מוכן

להיות היותו

הוא הרגש עצמו