והעור עודו ממולל
קרעי חיבוק תפל,
נושא ברוחו ריחו,
כמו סבכה לכמיהת
הבשר, שטבעה
בחלל הריק.
ובצל ההרהור
מושלג ושומם,
מנתרים אברי זיכרון,
חלולים,
חסרי גוון.