אתה לא תדע אף פעם

שהשארת מאחוריך

אנשים שבורים

שכל יום בשבילם

הוא כאב שאין לתאר

ולעולם הוא לא ייגמר

כי תמיד אתה תהיה חסר 

מתעוררים  בבוקר  ומקווים

שזה היה רק חלום

הולכים לחדר שלך

אבל אתה לא שם

הם צורחים ובוכים

בדרך כלל מבפנים

בתוך הלב, שכל רגע של שמחה

ישר שואב

כי אתה לא שם איתם

אז מה הטעם לשמוח

והכי כואב לצחוק

ולהיזכר בצחוק שלך

ולדעת שלא ישמעו אותך יותר צוחק

איך מתמודיים עם אובדן כזה?

אין כלים להתמודדות

והם חצי חיים חצי מתים

הם מתהלכים סביב עצמם

נראים אנושיים חיים ונושמים

אבל ברגע שהלכת

הם מתו יחד איתך