לך, מולדת

אקרא ארץ
לפיסת אדמה
לעמקים
לסלעים
לגאיות
לנחלים.

ארצות רבות ישנן.
אך המולדת אחת היא.

ומולדת אקרא
לאותה ארץ
בה הילכו אבות
קדושי אומה, ברטט
ממנה יצאו בנים לגלות
אך שפתותיהם לא פסקו למלמל
לשנה הבאה בירושלים.

לארץ
שם ניחם נביא אוהב עמו.
והעם מלא סבל ומכאוב
אך תפילתו- תחיית המולדת.

לארץ
עליה נשפך דם טהורים
בהגינם על רגבי אדמתה
וממנה צמחו ירוקי עד.

ארץ קטנה
בה כל אבן צובטת,
כואבת,
ומזכירה.

ארץ שנחליה
מלאים בדמעות
הן של צער, והן של שמחה.

ארץ בה ילדים וילדות
רצים על חולותיה
משתובבים
ומשחקיהם מלאי שמחה.

ארץ
אשר נשיקות
בצבעי כחול לבן
מכסים את שמיה.

ובארץ מולדתי
אתקע יתד.
אניף דגל.
אשא נור.