שום דבר כבר לא יראה אותו דבר.. דרמטי מדי. הרי לא קרה כלום! אם יש מצב רוח אני שמחה, והכל פורח ונחמד, וכשלא- אני בדיכאון אטומי, שחור.

סתם הרגשה שמתפתחת ככל שעוברים הימים, חור ששום דבר לא מצליח למלא.

עוד שעה עוברת, עוד יום, עוד חבר, עוד מבחן ושום דבר חדש. יש אנשים שקוראים לזה שגרה.

למה אני מחכה?

איך אני אצליח להחזיק מעמד? ובשביל מה?