עלים של בוא הסתיו
נושרים מצמרת לבי.
מוכיחים לי כי גם אני
לא חסינה מפני הרוח.
לא באמת.

שקרים פזורים כשברי זכוכית
על רצפת חדרי הפרוץ.
לא נותנים לי לנשום.
האוויר מכה בי ונעלם
יחד איתך.

אולי במשב הבא אני אצליח.
אעטוף את עצמי בשכבת הכחשה.
ולא הרוח
ולא השברים
יפילו אותי,כתמיד

לרגליך.