ישבתם פעם בחדר מלא באנשים וחפצים והרגשתם שאין פה כלום?

אפילו דיברתם איתם. עניתם להם תשובות שמתקבלות על הדעת על שאלות מתקבלות על הדעת. קרוב למדי לגמתם ממשקה שהיה מקורר כנדרש לפני שעה-שעתיים. אולי אפילו הסתכלתם על תמונה שהתאימה מעולה לטפט של הסלון, החלפתם ערוץ, קראתם עיתון וצלליות של חילופי השעות נתנו גוון זה או אחר על פני כל אלה.

אני חושב על משפט משיר, "אני שולח לך צליל לא מכוון", כאילו שכדי לדבר אני צריך לנגן את האקןרד המדויק אבל כדי להישמע אני צריך לתת צליל מזויף.

 

אף אחד לא באמת מבין אחד את השני, אפשר בקלות להיפטר מהאשליה הזאת. אדם מבין את עצמו, לא תמיד. 

אבל, אם התקרבת אפילו במקצת להבנה של אדם אחר אתה שולט בו כמו אדון בובות, אתה קורא אותו כמו ספר פתוח, הוא שייך לך, אתה זה שמצא את השפה שלו, הצליל שלו. העבדות לא באמת בוטלה, היא החליפה שפה, משפת שוט, חרב או רובה שמאיים לסיים את חוט החיים ,זה כבר נחשב למעשה פסול ולא חוקי, לשליטה על שפת האנשים, התדר עליהם הם מתקיימים, מספיק לשדר נכון ולתת הנחיות ברורות, לא צריך שטיפת מוח.

 

פעם זה היה פשוט, הדבר היחיד שנכבש על ידי הבנת שפתו של אדם אחר, היה ליבו, מה שפתח את הפתח לעשרות ומאות רומנים מצליחים, שסיפרו בשפה מקומית, על שפה שאין לה גבולות של מים בוץ או גדר.

 

היום? כל מי שיבין יכול לעשות מה שירצה. ואנחנו? אנחנו נשב בחדר שלו ונשאל אותו שאלות מתקבלות על הדעת כדי לקבל תשובות מתקבלות על הדעת, אפילו לא שמים לב לצלילי הזיוף ברקע .