מול ראי הבוקר

דימדומי האתמול

רחשי אשמורת מתגנבים לדרכם

סדינים סתורים ,הילת בושם האש

ציפור על העץ ; לא היתה שהסערה פרצה,

נגיעות השלהבת הבעירו את לחשי הגוף

הלהבה נמזגה אל תוך קריאת התשוקה,

הבכי לא כיבה את בערת השבר

דממת הקץ

הציפור משוררת את פצעי השחר

מתיקות מתערבבת בקפה המר,

מגע נמוג ללא שוב

אפר מפוזר בין ערפילי הבוקר,

מתבונן

בהשתקפות המתפוגגת אל תוך יום נוסף,

מחוג ליבה עצר על שעת חצות.