אונס

בתוך גרון דמעה כלואה בתוך מנעול...

כל הגוף בלתי נראה, אבל כבול.

הכל נראה כה מחלל: כל שביל, כל אבן, כל מקל

ורק אני פה מסתגרת כמו שבלול.

נכון שלא אמרתי כלום,

בחרתי בשתיקה

אבל עוד לא אמרתי "כן" אז איך בדיוק נוצרה פריקה??

השם שלך חרוט עכשיו עמוק בתוך העור

וכל מה שהייתי? לא ישוב ולא יחזור.

עכשיו כל הלכלוך בשום סבון כבר לא יירד

אותו הלילה עוד  חקוק כזיכרון שורד.

לא יעזור כמה אבכה, כמה אומר פה די,

זה כבר קרה, זה כבר נגמר, (באשמתי אולי?)

חדרת פנימה, בלי רשות, השארת טעם מר,

ואני? בתוך השחור אזכור:

האונס שנשאר.