ברחוב לבן.

ברחוב ללא מוצא, במקום בו האפלה גוברת על האור,החשכה משתלטת, השקט פוסק.
ברחוב לבן, שומם. כשדבר אינו נראה לעין מלבד ריקנות מוחלטת.
בקושי רב את הולכת. מתבוננת לצדדים. מנסה למצוא את דרכך חזרה. אינך יכולה לראות עוד דבר, עינייך מסונוורות.
את שומעת את כל פסיעה של כפות רגלייך דועכות על המדרכה, בזהירות בעדינות, כשכל נגיעה בקרקע מעבירה בך צמרמורת, צלילים חרישיים של פחד.
קולות שמהדהדים במוחך, קוראים לך. קוראים בשמך. את מסיטה את מבטך לאחור, קופאת על מקומך.
נשארת כך, דקות מספר, מוכנה לקרב האגרוף הבא שלך. קרב אגרוף עם עצמך. הקולות נחלשים, נפסקים אט אט. מחזירה את מבטך לפנים, ממשיכה לצעוד, כשאבנים נחרכים בכפות רגלייך, חותכים את עורך. החתכים הופכים לגדולים וגדולים יותר, את רואה את האדום מבצבץ מתחת לרגלייך. ההדים רודפים אחרייך, רודפים את נשמתך. את כלואה. כלואה כמעוף חול שפורס את כנפיו מבעד לסורגים, אך כנפיו שבורות, סדוקות, כנפיים ללא מעוף, ואת, נותרת על מקומך.
את מנסה להתקדם, להמשיך ללכת. הכאבים עוצרים בעדך, הדם שורף ובוער ממך, כאילו שהתפשט על כל גופך, אינך יכולה לשרוד עוד. את לוקחת נשימה עמוקה. מקווה שזו רק הרגשה פנימית. משיטה את ידייך לכיוון בטנך, את מדממת. ברחוב הלבן. ברחוב הלבן שאת מכתימה והופכת אותו לאדום. לאסון. את הופכת אותו, לחלק ממך. משאירה שם את עקבותייך, חלקים ממך, מטביעה את עצמך בו, מטביעה את עצמך באינסוף.