זה מצטייר אצלי כמו סרט.  אמא שלי הולכת לאט במסדרון בחלוק בי"ח, הקטמים באורה מודגשים באור הניאון בבי"ח "העמק" עפולה. 3 אחים הולכים אחריה, איתה. העור של פניה זוהר בכוח מחודש.כוחותיה המחודשים שאחרי.

כאילו זה סרט. אמי הולכת כמו כוהנת דת בכירה, ידידה מאחורי גבה. מדברת בקול בוטח, חלש. ואנחנו בניה, כמו חסידים, מתחקים אחריה ומקשיבים לכל מוצא פיה, סיפוריה, על אלו שביקרו אותה, על הרופאים, על חברותיה שעברו דברים דומים, אלו שמעודדים, על הוריה, על אמה וכמה פעמים אמרה לה שהיא אוהבת אותה.

ואז היא מסתכלת עלינו ושואלת מה איתנו, ומבקשת שלא נתבייש לשאול מה עובר עליה, ושלא נפחד לדבר. מרגיעה.

ככה זה עם האמא הפולניה תמיד, זאת שמסתכלת על הטיפולים שמחכים לה ואז על בניה ודואגת שלבנים יהיה קשה.

אני מחייך חיוך תגובה לחיוך של אמי.

אני הולך קצת אחורה, אחי לפני, אחי הגדולים שתמיד יודעים מה לעשות,איך להגיב, איך להרגיש. אחי מחייכים ומדברים עם אמא ושואלים ומקשיבים ועונים.

אני מקשיב, מקשיב וחושב. אני לא יודע מה לעשות, איך להגיב, מה להרגיש. אני רק יודעשהכל יהיה בסדר.

זה מרגיש לי כמו סרט.