ופתאום קורה שמוצאים

ופתאום קורה שאני מאבד את עצמי, וצריך למשש כדי למצוא.
קורה לפעמים שאני מתבלבל ושוכח איך אני אמור להרגיש, והרי יש לי בעיות קשב וריכוז, וכישרון נדיר לזכור רק מה שאנשים רוצים לגלות איך לשכוח.
חבר טוב שלי פעם אמר לי, כנגד שאמרתי לו בעבר, שכל האנשים מתוסבכים, ועוד מתסובכים באותה מידה כמוני, כך שאין לי עילה למקרה מיוחדת. אבל כשאתה חש אבוד או לכוד או בכל מצוקה, יש נטייה להיות אגואיסטי ומרוכז בעצמך, כל כך מרוכז ששום בעיית קשב או ריכוז לא משפיעה כאן.
אני לא חושב אפשר לפתור בעיות אמיתיות, בעיות קשות, כאלו ששרו עליהן בטרגדיות הגדולות, אפשר רק להתמודד איתן, וזה מה שעושים.
ופתאום קורה שאני מאבד את עצמי
את זוכרת? זוכרת שמצאת אותי בפעם ההיא, כשאני מיששתי ולא הרגשתי דבר, כמו כאילו הפסיק הדם לזרום לאיברים ומערכת העצבים הפסיקה לשדר למוח "על חזך מרפרפות אצבעות עדינות ומרגישות דפיקות קצובות, לא קבועות, כדי למצוא".
ובכלל לא נגעת בי, כך שידר לי הגוף.
את לא יודעת. אף פעם לא יכולתי לדבר איתך על זה.רציתי שתרופת הפלסיבו שאת נותנת לי בלי לדעת, תמשיך להשפיע, ולקווות שאני לא אפתח חסינות משימוש יתר.
ופתאום קרה שאיבדתי אותך, שנגמרת בשבילי.
הלכתי לרוקח והוא רק הסתכל עליי בעיינים זרות, אך טובות, מבט של אדם עם נשמה שך סופר או משורר, של אדם שיודע לזהות מצוקה או אובדן ואמר "אתה לא צריך שום אבקה בקפסולה, רק זמן". אמר והתפנה לצעיר פוחז ואדום פנים שניסה לבחור איזה סוג אמצעי מניעה לקנות.
הייתי צריך זמן, רק זמן נוסף, אבל זמננו תם.
עשיתי את מה שאני יודע לעשות, מיששתי ומיששתי, בעוצמה, לא בעדינות הרגילה שלי או שלך, והתמודדתי עם שלא ניתן לפתור.
אם אתעורר יום אחד ולא ארגיש, פשוט אחזור לישון.

ופתאום קרה שמצאתי אותך, על דך נייר.
הביטי וראי את כל זאת, קצובת חול בשעון העתיק לא ביקשתי, ביקשתי את תודעתך.
אל תחפשי למצוא לכך זמן, היה כבר פעם זמן שמצאת.