אם הייתי חורף,
הייתי לוקח את כל הדמעות העצובות שלך, אלה שמאיימות לפרוץ מבעד לעינייך הכחולות, העייפות , ואז יוצר מהן גשם.
גשם של טיפות גדולות, כזה שבסופו ניתו להרגיש ולהריח התחלות חדשות באוויר.

אם הייתי אביב,
הייתי לוקח את האדמומיות של לחייך, זו שמגיעה אחרי אותן דמעות סערה, ומפזר אותה על הפרחים הלבנים שגדלים לך בגינה. פעם אמרת לי שהיית רוצה להפוך אותם לורודים, כי ורוד עושה אותך יותר שמחה מלבן.

אם הייתי קיץ,
הייתי דואג שהשמש תמיד תהיה בטמפרטורה הנכונה, כדי שלא יהיה לך חם מידי ושורף, אלא חם כזה שהוא נעים, עם נגיעות של משב רוח קליל.
ואת הים הייתי מנקה ממדוזות עוקצניות, כדי שתוכלי לשחות מבלי לכאוב.

אם הייתי סתיו,
הייתי הופך לרוח ומוריד למענך עלי שלכת צבעוניים, ואז אוסף אותם לתוך תיק גדול
ומשאיר לך במפתן הדלת עם פתק קטן "בשבילך". לא פעם אמרת שהיית רוצה לקחת את העלים העזובים ולהדביק אותם בחזרה,
כל עלה לכל ענף שנותר בודד.

ואני רק חושב אם היית יכולה את לבוא ולהדביק בחזרה את ליבי,
אבל אני יודע שלא.

וכך אני נותר לבד עם הגשם והפרחים הורודים, עם השמש והים והעלים הבודדים.
אם הייתי יכול, לגנוב ממך עוד כמה רגעים, עוד מבט, עוד מילה, עוד...

אם הייתי חורף,
הייתי מקדים ובא.
מוריד כבר את הגשם כדי שאוכל להתחיל, מחדש.