אחרי הפסקה, בעיקר כפויה, מכתיבה... חזרתי.

 

 

היא

כאילו מעולם לא חדלה מקיום

לא הפכה עולמות

לא זרקה הבטחות

היא

שלעד נצורה

כאות של הפסד על ליבך

 

אתה

כאילו בנצח קיים

מגלגל פיסות נייר

טרם הפכו למכתבי אהבה

חתומים בנשיקה

שורף זיכרונות

מדליק מנורות

שיאירו את החדר

בו אתה לבדך

יאירו את המציאות

שאתה כאן

והיא

לא

איתך.

 

 

היא

רחוקה

מרחק אנשים רעבים

מרחק סודות ושקרים

תקוות שכבו עם שקיעה מאוחרת

הטביעו גם את ליבך

יגונך שכאב את בדידות השלכת

כואב כעת בדידותך.