לעומת הכאב והשקרים האפלים שהאדם רוקח, חשבה לעצמה, הטבע רקח דברים ומראות מדהימים והקשת היא הדבר הססגוני והאמיתי ביותר. זו המחשבה שחלפה בראשה כאשר מבעד לשמשה הקדמית, בין פעולת המגבים האיטית, ראתה את הקשת הכפולה. שתי קשתות, האחת מעל השניה. מושלמות. מקצה אחד אל הקצה השני של האופק. "איזה יופי", מלמלה לעצמה בחיוך.

היא עצרה ברמזור. העצב התמידי שבה היה כה דק ושברירי עד כי ניתן היה לפוררו, אבל למראה הקשת הצבעונית, הוטבה הרגשתה. בעודנה מחייכת, הסיטה ראשה לשמאל, ראתה אותו. חייך אליה, חיוכו האיר את פניו ועיניו הקרינו חום. להרף עין הופתעה ומיד לאחר מכן חיוכה התרחב תוך שהיא מסמנת בידה לכיוון השמיים. הוא העיף מבט ושב ליצור קשר עין. האור ברמזור התחלף. ראתה שהוא מנסה לומר משהו. לא שמעה את קולו ולא הבינה את תנועת ראשו שהצביעה אל מעבר לצומת. הוא היה זריז ממנה וכבר הספיק לחצות את הצומת כשהיא עדיין היתה באמצעיתה, ראתה את האיתות שלו ימינה לכיוון שולי הכביש. הוא האיט רכבו ועצר. משחלפה לידו באיטיות משועשעת ומסוקרנת, סימן לה לעצור.

מעולם לא עצרה לדבר עם זרים ולא יצרה קשר עין עמם. "זה בגלל הקשת," חשבה תוך שמצאה עצמה מאותתת לימין לקראת עצירה. "נו, ברור גם למה". אמרה לעצמה, "הקשת נוצרה בדיוק במקום שטיפות הגשם עשו אהבה עם האור. ממעשה האהבה הזה נולדה הבטחה. ברית עולם." חיוך עלה על פניה כשדמיינה את תהליך התהוות הקשת והתרחב כשבראשה חלפה הקלישאה "רק אהבה מביאה אהבה".

נשארה לשבת ברכבה, במראת הצד ראתה אותו מתקרב .